רקע תיאורטי

רקע תיאורטי

כתבות:

 סיכום כתבה 1-אידיאל היופי הנשי לאורך ההיסטוריה

אנחנו מפרסמות כאן את הסרטון המגניב של באזפיד מסיבה אחת: כדי שתבינו שכל אידיאל יופי הוא זמני, נתון לגחמות ולא אובייקטיבי בכלל. לאורך ההיסטוריה השתנה מודל היופי הנשי: התעגל, הרזה, התארך, הצר והתרחב. מעניין לראות את זה, ועוד יותר מעניין לחשוב מה יהיה הדבר הבא.

הנשים היפות של הרנסאנס היו מדושנות, בשנות השלושים המודל הנשי היה מלא בחמוקיים ובשנות התשעים הגיע ההירואין שיק שהציב דוגמניות שדופות במראה חולני.

 אידיאל יופי הוא זמני, נתון לגחמות ולא אובייקטיבי בכלל. לאורך ההיסטוריה השתנה מודל היופי הנשי: התעגל, הרזה, התארך, הצר והתרחב. בסרטון מוצגות מספר דוגמניות שונות הלבושות באופן מינימלי, מידותיהן וגזרתן תואמת את אידיאל היופי של אותה התקופה שהן מציגות. הדוגמניות מצולמות מכמה זוויות שונות אשר עוזרות לצופה לראות את כל קימורי הגוף, סימני המתיחה, העצמות הבולטות או השומן העודף.

הקשר של הכתבה לעבודתי:

סרטון זה מתקשר לעבודתי מאחר והוא מציב מראה לחברה המעוותת שלנו כיום, על פיה אישה צריכה להתאים את גזרתה לדרישות החברה, ולאידיאל היופי המקובל באותה התקופה. לאורך ההיסטוריה נשים נמצאות במרדף מתמיד אחר הגוף "המושלם" והבלתי מושג. כפי שהצגתי בעבודתי, לתקשורת קיימת השפעה גדולה על עיצוב הדמות הנשית האידיאלית,כאשר מוצגות דוגמניות דקיקות מדי ערב בפרסומות השונות או בתוכניות הריאלטי המסר המועבר הוא כי כך אישה צריכה להיראות.

מנגד לכך הסרטון משקף לנו את המציאות, מודל היופי משתנה כל הזמן ללא הפסקה, כיום הרזון הוא השולט אבל מה יהיה בעוד 10 או 20 שנה?.

סיכום כתבה 2-מחקר: בובת ברבי מזיקה יותר ממה שחשב

בשנים האחרונות, בובת הברבי סובלת מירידה ניכרת בהכנסות והיא כבר לא המתנה המושלמת ליום הולדת של הבת שלכן. היא סובלת מתדמית גרועה במיוחד ונשים רבות יצאו נגד המסרים האיומים שהיא מעבירה, בכל הנוגע לדימוי גוף. מידותיה אינן סבירות ואפילו דוגמניות הניזונות על עלה חסה ביום שמנות ממנה.

בשנים האחרונות המכירות של בובת הברבי ירדו בצורה משמעותית, מאחר ובובת הברבי סובלת מתדמית רעה במיוחד, נשים רבות יצאו נגד המסרים האיומים שהיא מעבירה, בכל הנוגע לדימוי גוף. נערך מחק המזהיר הורים לא לתת לבנותיהן לשחק עם ברבי, על מנת לגונן עליהן מדימוי גוף שלילי.

על פי המחקר, בנות אשר ישחקו בבות הברבי עלולות לפתח דימוי גוף שלילי לגבי עצמן ויאמינו שעליהן להיות רזות. הבובות "התמימות" בעלות הגזרה המושלמת מעבירות מסהר לבנות הצעירות שכך הן אמורות להראות ואם אינן נראות כך הם יוצאות דופן.

החוקרים ראיינו 160 ילדות אוסטרליות בגילאים 5-8 ודרכן הם ביססו את הממצאים שלהם. הילדות ששיחקו עם הבובה, או אפילו רק בהו בתמונותיה, קיבלו את התחושה שעליהן להיות רזות.

המסקנה מהמחקר היא העיסוק בבובות הברבי גורם לילדות להאמין שחיצוניות היא הדבר החשוב ביותר בחייה של נערה או אישה ובנוסף, שעל מנת להצליח אישה צריכה להיות יפה, מטופחת ובעלת מידות גוף זעירות.

הקשר של הכתבה לעבודתי:

כתבה זו מתקשרת לעבודתי מאחר והיא מראה כיצד אידיאל היופי מחלחל לתודעה שלנו, עוד מגיל צעיר כל כך. כבר בגיל הגן אנחנו לומדות מהו אידיאל היופי המקובל בחברה שלנו, הצורך ליהיות רזה,בלונדינת, מטופחת ומתוקתקת בא לידי ביטוי בפעולה כל כך תמימה כמו משחק עם בובות צעצוע .

סיכום כתבה 3-"איך להגיד לי שרזיתי נתפס כמחמאה?"

תעשיות שלמות חוגגות היום על רצונם של אנשים לרדת במשקל או לשנות את צורת האיברים בגופם. מניעים קפיטליסטיים יעשו הכל כדי לגרום לך ולי להישאר בקונפליקט פנימי שמוליד שנאה כלפי הגוף, במטרה להמשיך להתעשר על חשבון הדימוי העצמי הירוד שלנו. החל מתעשיית הדיאטות, התרופות, תוספי המזון, ניתוחים פלסטיים, אופנה, מטפלים מתחום בריאות הנפש, תעשיית הכושר, מכוני שיזוף וכלה בענף הביטוחים.

על מנת להחמיא לאישה ניתן להשתמש במגוון רחב של מחמאות כמו את נראית טוב, את זורחת, מהממת, רעננה, יפה, כריזמטית, לבושה טוב, אי אפשר להוריד ממך את העיניים ועוד..

מדוע המחמאה המקובלת והנחשקת ביותר בקרב נשים היא- "וואו איך רזית!", החברה שלנו מאמינה כי הרזון הוא פסגת השלמות והשאיפה הגדולה של כל אישה נורמטיבית. ההרזיה הפכה לפידבק האולטימטיבי בין בני אדם. היא מכילה בתוכה אתוס שלם של משמעת עצמית, כוח רצון, שאפתנות, הצלחה, יופי ואושר.

מה קורה כאשר החמאת עכשיו למישהי על כך שהיא רזתה ובהרזיה שלה לא טמון אפילו מעט אושר, הצלחה, או כוח רצון? מה אם האישה שמולך מרזה מרוב אומללות?

קילוגרמים נושרים גם בגלל מחלות או אי יציבות של המערכת החיסונית? חשבתם אולי שמשקל צונח גם עקב טראומה, בלבול, עצבות, דיכאון, חוסר סיפוק או מערכות יחסים לא בריאות?

מושג חדש אשר נגזר משיח זה הוא "רציית הרזון", שמסביר למה התייחסות חיובית לכאורה לפיצ'רים במראה החיצוני של אדם, היא עניין מאוס שיכול להרוס ולפגוע באופן הכי עמוק שיש. רצייה חברתית מתארת התנהגות של אדם שמושפעת מרצונו להתקבל על ידי החברה. האדם מחפש להיות "בסדר" ולרצות את הסביבה על פי מה שהוא חושב שמצופה ממנו.

בשנים האחרונות ההתעסקות סביב מראה חיצוני,הרזיה,השמנה,אורך חיים בריא ועוד.. היא יום יומית ומקובלת לחלוטין,בכל קבוצת חברות הנושא הזה יעלה בוודאות אחת לשבוע ואם לא יותר.

כיצד יתכן שהשיח על מידות הגוף וצורתו הפך כה לגיטימי להתייחסות?!  

הקשר של הכתבה לעבודתי:

כתבה זו מציגה נקודת מבט נוספת אשר תורמת לעבודתי, מאחר ונשים רבות נאבקות מאבק יום יומי על מנת להשיג את מטרת העל שלהן-הגוף הרזה והמושלם. כאשר הן נחשפות לגוף המושלם הזה מידי ערב בטלוויזיה וברשתות החברתיות הן מאמצות לעצמן מודל לחיקוי שאינו בר השגה. כתבה זו מוכיחה כי לא רק הטלוויזיה היא האשמה אלא גם אנחנו- החברה אשר מחזקת לאותן נשים את תפיסתן בנוגע למודל היופי החלומי שאליו הן שואפות. אנחנו עושים זאת בתמימות  ולא במטרה לפגוע חלילה, אלא רק רוצים להחמיא ולפרגן לאותה אחת  שהשילה מעצמה משקל רב, וכרגע בגזרת החדשה היא נראת פשוט נפלא!.

סיכום כתבה מספר 4- "כולם החמיאו לי על הרזון - אבל הוא נבע מהמון סבל"

לפני חמש שנים היא קיבלה התקף קרוהן, אושפזה ואיבדה בתוך שבועיים 6 קילוגרמים ממשקלה. אבל למרות שהייתה חיוורת, כאובה, חלשה ומלאה שטפי דם - את הסביבה רק עניין שהיא רזתה.

בגיל 15 אובחנתי כחולת קרוהן. לקח כחודש לאבחן את המחלה באופן סופי, כשאחד הסימפטומים הראשונים היה אבדן משקל דרסטי שנבע, בעיקר, מזה שפשוט פחדתי לאכול. קרוהן היא מחלת מעיים כרונית הפוגעת באזורים שונים במערכת העיכול והתסמינים שלה משתנים מעט מאדם לאדם' אבל בדרך כלל גורמים לכאבי בטן חזקים, דימום פנימי, הקאות, ירידה חדה במשקל וספיגה לקויה של מרכיבי מזון חיוניים.

לא יכולתי לצאת מהמיטה בלי להקיא, ללכת יותר משתי דקות בלי להתיישב או להישאר ערה יותר מחמש שעות ברצף. הייתי כל יום אצל רופא אחר, קיבלתי עירויים של שעות וניזונתי בחשש מתפוחי אדמה, כי כל פעם אחרי שאכלתי משהו אחר הרגשתי שמישהו מנסר לי את הבטן מבפנים. ידעתי שכל דבר שאני אכניס לפה יגרום תוך זמן קצר לכאב בטן חד, כזה שאין מה לעשות איתו מלבד מלצעוק כדי לשחרר קצת את התסכול.

כשהתחלתי לחזור לתפקוד חלקי החלו גם להגיע תגובות והערות בלתי פוסקות על המראה שלי. סליחה, לא על המראה – על המשקל. כמעט כל מי שראה אותי החמיא לי על הירידה החדה במשקל, ציין איזה יופי אני נראית, או זרק לי שבקצב הזה אני עוד שניה נעלמת, בליווי קריצה טעונה בשיפוט או קנאה. אז נכון, זה תמיד כיף לקבל מחמאות, אבל עדיין נשאר לי טעם רע בפה (ולא רק בגלל ההקאות) - איך הגענו למצב שבו ברירת המחדל שלנו הוא שרזון שווה למחמאה, בעוד הרזון שלי נבע מכל כך הרבה סבל?

הקשר של הכתבה לעבודתי:
הכתבה עוסקת בסיפורה של נטע שחולה במחלת הקרוהן. המחלה גרמה לנטע להשיל קילוגרמים רבים ממשקלה. כאשר הסובבים את נשע הבחינו בירידתה במשקל הם החמיאו לה על כך ואף קינאו בה. הירידה של נטע במשקל כללה סבל קשה והתקפי כאב חזקים. עצם כך שהרזון של נטע הוא חיובי בעיני הסביבה, וההרזיה שלה היא מחמאה מראה על כך החברה בה אנו חיים היא מעוותת אשר דוגלת באידאל הרזון. כפי שאני בהצגתי בעבודתי ,החברה מעצבת לעצמה אידיאל יופי נחשק בעזרת המדיות החברתיות,התקשורת והפרסומות הטלוויזיה בפרט.

סיכום כתבה מספר 5-"מתי נפסיק להתעסק במשקל של נטע"

שנה לאחר זכייתה באירוויזיון וחודשים אחרי בגד הים הצהוב, הרשת עדיין גועשת בתגובות על המראה של נטע ברזילי ,הגיע הזמן שתבינו – ההערות המכוערות מעידות עליכם, אבל לא עליה.

מובן מאליו שהערות כגון "למה כל כך הרבה פוטושופ" לתמונה נאמנה למציאות שפרסמה בעמוד האינסטגרם שלה, או "אני משערת שכל מי שמפרגנת לנטע היא בעלת ממדים אדירים או פשוט שמחה שהיא עצמה לא נראית ככה" בהקשר להופעתה בחצי הגמר הראשון של האירוויזיון אמש (ג'), נובעות בעיקר מרוע, צרות עין ו/או תפישות וסטנדרטים נטולי הקשר מציאותי. אם היה מדובר רק ב"עניין של טעם", אזי ההתעסקות בנושא היתה נשארת שם, בין האני לעצמי ומקסימום בין אדם לחברו, ולא מוצאת את דרכה למקלדת.

אלה שמגיבים על נטע שהיא "חסרת מודעות עצמית", תגובה חוזרת ונשנית בוקר לאחר המופע המרהיב שלה בתחרות האירוויזיון בישראל, אינם אלא חוטאים בעצמם בחוסר מודעות מופלג, שלא נאמר בטיפשות. הרי, אם נטע שמה לעצמה אג'נדה של קידום דימוי גוף חיובי, ומשתמשת בכוח שניתן לה על הבמות הגדולות בישראל ובעולם על מנת להשפיע על אחרים לקבל את עצמם כפי שהם, היא מודעת טוב מאוד לאיך שהיא נראית, בחליפת ריקודים חשופת רגליים או בבגד ים בעל מחשוף, ומקבלת את דמותה במראה באהבה וברוך.

הקשר של הכתבה לעבודתי:

נטע ברזילי הביאה את האירוויזיון לישראל לאחר 20 שנה שלא התקיים בה, אך למרות ההישג המדהים הזה ההתעסקות סביב המראה והמשקל שלא נטע לא נגמרה. למרות ניצחונה הגדול עדיין יש כאלו שממשיכים להציף אותה בתגובות פוגעניות מלאות קנאה. נטע היא שוברת מוסכמות ונורמות, הדימוי הגופני שלה מנוגד לחלוטין לאידיאל הרזון והיופי המקובל במדינת ישראל. ולמרות זאת היא הייתה הנציגה שלנו באירוויזיון ומקור גאוותנו. בתהליך החקר שערכתי בעבודתי ניתן לראות מדוע לחלק מהציבור הישראלי קיים קושי עם המראה החיצוני של נטע. התשובה לכך היא שהייצוג הטלווזיוני והתקשורתי של נשים מלאות הוא מזערי ובלתי מורגש.

מאמרים

סיכום מאמר 1-"הנשים ואופן הצגתן בטלויזיה"

אתר מגמות טכנולוגיות תקשורת - הנשים ואופן הצגתן בטלויזיה

הייצוג הטלוויזיוני של נשים השתנה בצורה רבה בעשרים השנים האחרונות, הרי שבכדי להביא בחשבון את תפקידן המשתנה של הנשים בחברה, נשאלת השאלה עד כמה השתנתה האידאולוגיה מעבר לייצוגים המודרניים יותר של הנשים. צופים רבים סבורים שהטלוויזיה היא כלי תקשורת אמין ביותר. אם כך הדבר,

 עד כמה ייצוגי הנשים בטלוויזיה הם מציאותיים וכיצד הדבר משפיע על גישות הצופים.

הז'אנרים הטלוויזיוניים שזוכים למרבית אחוזי הצפייה ולמירב ההשפעה הם פרסומות ואופרות סבון ,

בעולם שבו מספר הנשים עולה על מספר הגברים, האם ניתן לומר שהטלויזיה משקפת את המציאות כפי שהיא, או מבנה אותה? כפי שצוין לעיל, מספר הנשים בעולם עולה על מספר הגברים, לכן, אם הטלויזיה היא אכן מדיום מציאותי, הדבר צריך להשתקף בה. 

אך לרוב, נשים נראות בטלוויזיה פחות מגברים, ועוד פחות מכך בתפקידים דרמטיים מרכזיים. לדוגמה, הנתונים מראים שבדרמות טלוויזיוניות, עולה מספר הגברים על הנשים בשיעור של 3:1 או אפילו 4:1, בסרטים מצוירים בשיעור של 10:1 ובאופרות סבון בשיעור של עד כדי 3:7, נתון מפתיע למדי לאור העובדה שהקהל של תוכניות אלו הוא נשים. אפילו תוכניות הטלויזיה לילדים נשלטות בידי גברים: 75%-85% הגברים שולטים גם בצד ההפקה של הטלויזיה, ולפיכך אין זה מפתיע שהאידאולוגיה הגברית  מוצגת כנורמה. כמסקנה ניתן לקבוע שהטלויזיה מציגה בפני קהל הצופים שלה נקודת ראות גברית מאד.

הטיפול בילדים, תפקיד הנשים בחיי הנישואין והאפשרות שלהן להגיע להגשמה עצמית בחיי העבודה, כל אלו התפיסות המקובלות לנשים בעולם הטלוויזיה.

בדרך כלל, הנשים מוגבלות לחיים הנשלטים בידי המשפחה והקשרים הבין-אישיים הרבה יותר מאשר הגברים, מחוץ לבית, כמו גם בתוכו. על פי מחקר של מק'ניל, כ-75% מהגברים מוצגים כעובדים, לעומת פחות מ- 50% מהנשים. ישנם סטריאוטיפים מקובלים על מאפייני האישיות של נשים; למשל, שנשים הן רגשניות יותר מגברים. אולם המילה "רגשניות" אינה משמשת בהקשר של תוקפנות או דומיננטיות, אלא יותר בהתייחס לנוירוטיות שמקובל לייחס לנשים ולנשיות.

הפרסום הוא ככל הנראה אחד התוצרים החשובים ורבי-ההשפעה ביותר של הטלויזיה. ואמנם, המבוגר הממוצע מבלה שנה וחצי מחייו בצפייה בפרסומות בטלויזיה. לאור כמות הזמן שאנו מקדישים לצפייה בפרסומות, סביר להניח שתהיה להן השפעה כלשהי על אלה שצופים בהן.

לנשים סיכוי גבוה פי שבעה להופיע בפרסומות למוצרי היגיינה אישית מאשר שלא להופיע בהן: 75% מכל הפרסומות שבהן הופיעו נשים היו למוצרים המשמשים באמבטיה או במטבח, 56% מכלל הנשים בפרסומות הוצגו כעקרות בית ורק 18 מקצועות שונים הוצגו כמקצועות שבהם עוסקות נשים, בהשוואה ל- 43 מקצועות במקרה של גברים. הנתונים הללו מראים לנו כיצד הפרסום מכתיב את תפקידן של הנשים כתפקיד שקשור בעיקר למשפחה ולבית. כשאם ורעיה יוצאת לעבודה ומותירה את בני משפחתה לדאוג לעצמם, היא נענשת לעתים קרובות.

כשנשים מוצגות בעמדת כוח, הדבר מוצג כתופעה שאינה טבעית, מכיוון שעל פי האידאולוגיה השלטת, הגברים הם החזקים ביותר, ולפיכך גבר שעובד בשירות אשה בולט בחריגותו. זוהי אחת מהסיבות לכך שנשים כה רבות מוצגות כעקרות בית. חלק ניכר מהפרסומות מציגות נשים כעקרות בית או כאובייקטים מיניים. עקרת הבית היא נשואה, בדרך כלל עם ילדים, ומוצגת כאילו הניקיון והריח הנעים בבית הם בראש מעייניה. ואמנם, חייה של עקרת הבית מוצגים כסובבים סביב מוצרים שיהפכו את ביתה לנקי מאבק, מחיידקים ומלכלוך. מאחר וניקיון הבית נתון לאחריותה, היא עושה זאת לרוב בחיוך, כל עוד עומד לרשותה המוצר החדשני ביותר.

כשגברים מוצגים כעוסקים בעבודות משק הבית, הם מוצגים לרוב כחסרי אונים או כמניפולטיביים: פיקחים יותר מהאשה. האובייקט המיני הוא "בובה על חוט", שתכונתה היחידה היא יופי מוסכמתי. היא גבוהה ורזה, עם רגליים ארוכות מאד, שיניים מושלמות ושיער מושלם, ועור ללא פגם נראה לעין. מתחת לפני השטח, אין שום דבר. יופיה של הבובה שטחי לגמרי. היא משמשת בפרסומות לקוסמטיקה, מוצרי בריאות וכל דבר שמסייע בשיפור ההופעה החיצונית. לעתים קרובות, הבובות הללו מפורקות לחלקים בפרסומות שמציגות את חלקי הגוף שצריך לשנותם או לשפרם.

נשים מיוצגות בפרסומות גם כאובייקטים מיניים המשמשים אך ורק כדי לענג את הגברים. בפרסומת האחרונה של Lion Bar (חטיף שוקולד אמריקאי), אנו רואים גבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו קם ומתלבש, והוא רואה שבמכנסי הג'ינס ובחולצתו יש חורים גדולים. הוא יוצא לקנות Lion Bars, ובדרכו חזרה, המצלמה נעה מסביב לחדר ומראה סימני ציפורניים על הקירות והרהיטים. לאחר מכן, אנו רואים אשה צעירה ויפיפייה השוכבת על המיטה, וכשהמצלמה מתמקדת בה, היא פוקחת את עיניה, שנראות כעיני חתול. בסוף הפרסומת, כשהיא רואה את ה-Lion Bars, היא שואגת (כאריה).

פרסומת זו נראית משפילה במיוחד עבור הנשים, בכך שהיא גוזרת גזירה שווה בינן לבין בעלי חיים וקניין; והעובדה שהאשה ממוקמת במיטה משמשת כדי להציג את הנשים כאובייקטים ותו לא, המשמשים אך ורק לצורך מין, בלי אישיות או רגשות משלהן.

האישה מוצגת כחיה ללא שליטה רבה ביצרייה, המונעת בידי הדחף המיני. היא מוצגת גם כקניין, כאילו היא חיית מחמד, באמצעות האופן שבו על הגבר להאכילה ב- Lion Bars, וכפי שניתן לראות מחדרם, אם היא אינה מקבלת את ה- Lion Bars שלה, היא תהרוס הכל, ממש כפי שעלול לנהוג כלב מורעב.

ניתן לראות מדוגמא זו את המסרים שניתנים לנשים. מצופה מהן להיות סקסיות ובתוליות, מנוסות ותמימות, מפתות וצנועות. 

נדרש מהן להשיג את האידאל הזה, בכך שהן מוצבות כל העת מול הדימויים הללו וחשות כתוצאה מכך אשמה ובושה אם הן נכשלות בכך. 

כשכתב-העת Glamour ערך סקר בקרב הקוראות שלו ב- 1984, 75% מתוכן הרגישו כבדות מדי, ורק %15 הרגישו שהן במשקל הנכון. כמעט מחצית מאלו שמשקלן היה נמוך דיווחו שהן מרגישות שמנות מדי ושהן רוצות להרזות. בקרב מדגם של סטודנטיות, 40% הרגישו שהן סובלות ממשקל עודף, בעוד שרק 12% אמנם סבלו מבעיה זו"

ניתן להסיק שפרסומות יוצרות אקלים שבו השילוב בין מכירה מינית ופירוק הגוף לחלקיו לבין דימויי גוף בלתי אפשריים נתפס כמתקבל על הדעת.

הקשר בין המאמר לעבודתי

מאמר זה עוסק בייצוגם של הנשים בתקשורת וכיצד דמותה של האישה באה לידי ביטוי בתחומים שונים. הקשר של מאמר זה לעבודתי הוא שמאחר ועבודתי עוסקת בדילמה האם התקשורת צריכה לשקף את המציאות או להבנות את המציאות, לכן ניתן לראות במאמר זה כי התקשורת בפועל בהחלט מבנה את המציאות ויוצרת את התדמית הנשית המקובלת בחברה. בנוסף התדמית הנשית שיצרה התקשורת בפרסומות ובתוכניות בכלל גרמה למעמדה של האישה ליהיות נחות יותר משל הגברים. הנשים נתפסות כחלשות יותר מפני שישנם מסרים חברתיים מסויימים העולים מן הפרסומות והתוכניות השונות, מסרים אלו הובילו להיווצרותו של המעמד הנשי הנמוך.

סיכום מאמר 2- " נשים כחפצים: דימויים של גברים ונשים בפרסומת הישראלית"

נשים כחפצים: דימויים של גברים ונשים בפרסומת הישראלית

המאמר בוחן את אופן הייצוג של גברים ונשים בפרסומות ככלי להבנת מערכת היחסים המגדריים.

החל בשנות השבעים החלו תנועות פמיניסטיות, בעיקר בארצות הברית, לפרסם מחקרים שחשפו תפיסות סטראוטיפיות של התנהגות המינים ותפקידיהם באמצעי התקשורת השונים ובז'אנרים השונים.

הפרסומת היא אחד המוקדים של הביקורת הפמיניסטית, מאחר שזו נתפסת כאמור כמייצגת יחסים וערכים חברתיים המתמצים בעיקר באידאולוגיה הקפיטליסטית המושתתת על ערכים מערביים פטריאכליים. 
חלוצי המחקר בתחום זה בדקו את הסטראוטיפים הנשיים, כפי שאלו הופיעו בכתבי-עת אמריקנים. 

מממצאי המחקר עולה כי: נשים הוצגו כעובדות מחוץ לבית רק לעתים נדירות; נשים הוצגו כתלויות בהגנת הגברים; נשים לא הופיעו כבעלות מקצוע או כנשות עסקים בכירות; הגברים התייחסו לנשים כאל אובייקט מיני או כאל חלק בלתי נפרד מן הבית; נשים נראו בעיקר בפרסומת למוצרים כמו: חומרי ניקוי, מזון, תכשירי יופי, תרופות, ביגוד וכלי בית. גברים נראו בעיקר בפרסומת למכוניות, טיולים, משקאות אלכוהוליים, מוצרי טבק, בנקים, מוצרי תעשייה, עסקי שעשועים וחברות עסקיות.

 עשור לאחר מכן נמצאו שינויים חלקיים בלבד שהתייחסו בעיקר לצורה שבה מתוארים גברים ונשים במישור המקצועי. מספר הנשים המופיעות בפרסומת גדל, ועלה הסטטוס המקצועי שבו הן הוצגו. ה"אישה כאובייקט מיני" הוא אחד הנרטיבים בפרסומות. כלומר, הפרסומת משתדלת להתעלם מאנושיותן של הנשים ומריבוי תכונותיהן ולהתרכז אך ורק בפונקציות המיניות של קיומן. דרך מרכזית להתבונן בדימויי גברים ונשים בפרסומת היא בעזרת שש הקטגוריות, ניתן לאתר בעזרת הקטגוריות הללו ביטויים התנהגותיים, המשקפים יחסים חברתיים.

קטגוריות:

גובה יחסי: מדד שבעזרתו ניתן לבחון יחסי כוח ועוצמה חברתיים. יחסי הגובה של המשתתפים מעידים במיוחד על בעל העוצמה הגבוהה כבעל הכוח. גברים אמנם גבוהים בדרך-כלל מהנשים, אך בפרסומת הגבר גבוה מן האישה בצורה מלאכותית ובוטה.

המגע הנשי: מדד המאפשר התייחסות לאישה כאל אובייקט מיני. איברי גוף של נשים (אצבעות, ידיים, רגליים, שפתיים) יותר מאלו של גברים משמשים ככותרות של המוצרים. לא בעזרת אחיזה אלא במגע של ליטוף, כמעט נגיעה, חיבוק. הכמעט מגע מעורר אסוציאציה מינית. יש צורך רק בזמן מועט כדי להעביר לנו מסר על אודות מין ,(sex) ולשם כך מספיק להציג רק חלק אינטימי. נשים גם מופיעות בדרך-כלל כ"חלק", כמשהו "גזום". הן מסומנות באמצעות שפתותיהן, רגליהן, שיערן, עיניהן או ידיהן אשר מסמנים פיסה מן השלם, שהוא "האישה הסקסית".

הדירוג התפקודי: מדד זה מאפשר להבין את הסדר החברתי-מקצועי, ובמילים אחרות הוא מסביר כיצד יוצרים את הקשר שבין מרחב ציבורי ומרחב פרטי לבין מגדר. בחברה המערבית, כאשר הגבר והאישה מופיעים בתמונת פרסומת כשהם משתפים פעולה, נראה כי הגבר הוא בעל התפקיד הבכיר. כך, כאשר מצולמים אנשים בעבודה, הסטטוס המקצועי של הגבר יהיה גבוה מזה של האישה (רופא ואחות; מורה ותלמידה).

המצב שבו הגבר שולט ו/או מדריך מעלה את השאלה - כיצד הוא מתנהג במרחב הפרטי, שנתפס בעינינו כנשלט בידי נשים? התשובה לכך היא שהגבר בדרך-כלל אינו מבצע פעולות כאשר הוא מצולם במרחב הפרטי (מטבח, חדר ילדים, חדר אוכל), או לחלופין, מעשיו מוצגים בצורה מגוחכת או תחת פיקוחה של האישה - לאמור: האישה יודעת את תפקידה בצורה הטובה ביותר ורק תחת פיקוחה העבודה יכולה להתבצע. אלמנט התנהגותי נוסף, שמסמן במיוחד את ההבחנה בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי, הן הידיים. 

הידיים יותר מכל דבר אחר משמשות סימן לחלוקה החברתית האידאולוגית של המינים. בדרך-כלל אין מקום לטעות באשר למין שלו שייכות הידיים. אמנם הידיים הנשיות אינן מנהיגות העולם והידיים הגבריות אינן מסמנות את העבודות בבית, אך הצגה של ידיים גבריות מנהיגות עולם וידיים נשיות עובדות בבית סוללת לפנינו את הדרך אל המוכר, אל האידאולוגיה המוכרת, הנראית כל כך טבעית.

המשפחה: התא הגרעיני המשפחתי, כתא בסיס של הארגון החברתי, "אומץ" על-ידי המפרסמים ומשמש מקור לצילומים. כמעט כל משפחה על כל חבריה יכולה להיראות דומה לתמונות פרסומת. הצגה חזותית של החברים במשפחה משמשת סמל למבנה המשפחה בחברה. במשפחה המוצגת יש בדרך-כלל לפחות ילד אחד וילדה אחת. הילד מצולם לרוב קרוב לאביו והילדה קרוב לאם. יתר על כן, לעתים האב עומד מעט מחוץ לתמונה, וסידור זה מקנה פירוש לתפקיד האב - הוא מגן המשפחה. כאן ראוי לציין כי מדד זה מאפשר לגלות את השינויים שחלו במקומה של המשפחה בחברה ולכן גם בפרסומת.

פולחן הציות: זהו ממד נוסף המסביר את הסדר החברתי, כאשר מוקד הדיון הוא מי מציית/כפוף/משועבד למי. מצבים היכולים להיקרא על-ידי הקורא כמצבי ציות מובעים באמצעים הבאים: עמידה - כריעה, קידה, עמידה על רגל אחת, כל אלה משדרים כניעות; החיוך - חיוך של הסכמה מביע מצב פסיכולוגי שיכול לרמוז על מצב של ציות; גובה - בעיקר צילום של נשים וילדים על מיטה, המעורר אסוציאציה מינית, או רצפה, המתקשרת לדברים פחות נקיים ופחות טהורים, החלק הפחות חשוב בבית (ושניתן לדרוך עליו).

נסיגה ברישיון: זהו ממד משלים, המסייע לנו להבין את הסדר החברתי. נראה שנשים, יותר מגברים, מצולמות כאשר הן מעורבות במצבים הדורשים הסתלקות פסיכולוגית מהתרחשויות חברתיות. מצבים אלה משאירים את הנשים חסרות כיוון במצב שאליו הן נקלעות, והן הופכות מן הסתם לתלויות בהגנה וברצון הטוב של הנוכחים בסביבתם. כמו-כן, נשים נראות בפרסומת כאילו נסוגו מהסביבה המציאותית, בעוד שהגבר ער לנעשה מסביב. ערנות זו מאפשרת לו לטפל הן באישה הן במצב שנוצר. הבעות פנים, אצבע בפה, הפניית הגב לחזית התמונה, הם חלק מהאסטרטגיות שהמפרסמים משתמשים בהן ליצירת תמונות של תלות וחוסר אונים.

הקשר בין המאמר לעבודתי:

מאמר זה מסכם את ששת הקטגוריות השונות שבעזרתן ניתן לאתר את הביטויים החברתיים המבדילים בין נשים לגברים בפרסומות ובתקשורת.

הקשר של מאמר זה לעבודתי הוא שבעזרתו ניתן לשים דגש על כך שאכן קיימים הבדלים מהותיים בייצוגם של נשים לייצוגם של גברים בפרסומות. ההבדלים הללו נבדקים על ידי הקטגוריות השונות שהוצגו במאמר.

ניתן להסיק כי הפרסומות מתייחסות אך ורק למיניות של הנשים ומתעלמות משאר תכונותיהם, בעזרת דוגמניות מפתות ויפות הפרסומות מכורות חלומות שלא ניתנים למימוש ובנוסף מבנות מציאות שגויה ושקרית. כתוצאה מכך ציבור הצופות הנשי נפגע ובעיקר בנות נוער אשר כל תהליך התעצבותן מושפע מהחשיפה לפרסומות ולתקשורת.

סיכום מאמר 3-הבניית המציאות

תקשורת המונים: תיאוריית הבניית המציאות המאוחרת

הנחת המוצא של תיאורית הבניית המציאות היא שהיא מדברת על הקשר בין המציאות לייצוג בתקשורת. התיאוריה אומרת שאמצעי התקשורת לא יכולים לשקף את מה שקורה במציאות. אין דבר כזה ייצוג אובייקטיבי, עובדתי. הייצוג לא יהיה מראה של המציאות לעולם. לתיאוריה גם קוראים התיאוריה האידיאולוגית, כי אנו משקפים מציאות סובייקטיבית.

תיאורית הבניית המציאות מדברת על הקשר בין המציאות לייצוג בתקשורת. התיאוריה אומרת שאמצעי התקשורת לא יכולים לשקף את מה שקורה במציאות. אין דבר כזה ייצוג אובייקטיבי,עובדתי, על פי התאורייה אנו משקפים מציאות סובייקטיבית.

הבניית המציאות מעוררת בנו את השאלה כיצד התקשורת מעצבת את תפיסת העולם של החברה, את הנורמות החברתיות המקובלות ובנוסף אומרת לנו מה לחשוב, אך היא לא משקפת תמונת עולם אובייקטיבית ואמיתית ובכך יוצרת השפעה על העולם שלנו.

התקשורת מייצגת את בעלי האינטרס וגורמת לנו להרגיש כאילו אנחנו יודעים מה באמת קורה וכתוצאה מכך נוצרת  מציאות מדומה שמושתת על האינטרסים של גורמים תקשורתיים שונים ובעלי כוח.

קיימים שלושה סוגי מציאויות הראשונה היא,מציאות אובייקטיבית המציאות העובדתית, הנקייה, ללא עמדות סובייקטיביות. 

השנייה היא מציאות סמלית, המייצגת. התקשורת בונה את המציאות הסמלית. ובנוסף מציאות סובייקטיבית שהיא האופן שבו אנו מבינים את המציאות.בין שלושת המציאויות קיימים  יחסי גומלין. כל אחת מהן תלויה  באחרת. 

לדוגמא אם מתרחש אירוע מסוים ברחוב, זאת המציאות האובייקטיבית. המציאות הסמלית היא כאשר בחדשות מציגים לנו את מה שקרה ברחוב. המציאות הסובייקטיבית היא איך שאנחנו תופסים את האירוע שקרה.

הבניית מציאות היא העובדה שלמרות שלא היינו עדים לאירוע מסוים במקום כלשהו, יש לנו תמונות בראש ואנחנו יודעים איך זה נראה ,למרות שלא ראינו את זה בעינינו. המציאות הסמלית מציגה לנו את המציאות ובכך אנו מפתחים את המציאות הסובייקטיבית שלנו. ככל שאנו צורכים מציאות סמלית, אנו תלויים בה יותר, וכך המציאות הסובייקטיבית שלנו קרובה יותר למציאות הסמלית. אם נצליח לא להשען על המציאות הסמלית כל הזמן ולהבין שהיא לא אמיתית, כך נצליח לפתח דעה משל עצמנו. דבר זה הוא פחות נוח ולכן אנשים מעדיפים להישען לאחור ולתת למישהו אחר להחליט מהי המציאות בשבילם.

מאז שלביה הראשונים של התפתחות תחום התקשורת, שאלו את עצמם אנשי תקשורת, שאלות לגבי הקשר שבין המדיה למציאות. קיימות מספר תיאוריות וגישות שונות אשר עטסקות בקשר זה. לפי גישת המראה, המדיה משקפת את המציאות במידה רבה ומאפשרת הצצה למצבים, למקומות ולחייהם של אנשים "כפי שהם". לפי תיאוריות אחרות אמצעי התקשורת מעצבים את החברה שבתוכה הם מתקיימים. 

הגישה התרבותית, שמה במרכזה את ההקשר התרבותי חברתי שבתוכו מתקיים המדיום התקשורתי. גישה זו גרמה לכך שחלה ירידה בהתעסקות בעיצוב או בשיקוף המציאות והתמקדות בתופעות תקשורתיות במדיה ומחוצה לה, כב"טקסטים" אשר מתהווים מחדש ומתמלאים משמעות במפגש המחודש שלהם עם כל "קורא". במפגש זה המציאות אינה נקלטת על-ידי הצופה, הקורא או המאזין. היא אינה מעוצבת על ידי המדיה, אלא נוצרת או נבנית בתודעתו של כל אחד מהם.

הקשר בין המאמר לעבודתי:

העבודה שלי עוסקת באידיאל היופי וכיצד הוא בא לידי ביטוי בתקשורת ובפרסומות בפרט. הבניית המציאות היא גישה שבא לידי ביטוי בצורה משמעותית בנושא אידיאל היופי.

התקשורת כיום היא המעצבת העיקרית של תפישות העולם, הנורמות, ודרכי החשיבה המקובלות בעלם המודרני. התקשורת אמורה להוות לנו מראה אשר משקפת את המציאות ומשדרת אותה אלינו באופן ישיר. מה שקורה בפועל זה שהתקשורת מבנה את המציאות ואינה משקפת אותה.

וכך גם בנוגע לאידיאל היופי, התקשורת מציגה לנו על המרקע אידיאל שאינו בר השגה, תמונות מרוטשות בפוטושופ וחברות בגדים שמבטיחות לך שאם תרכשי את הגינס שהם מפרסמים את תראי בדיוק כמו הדוגמנית החטובה שעל המסך. כתוצאה מכך נשאלת השאלה מהו תפקידה האמיתי של התקשורת להבנות את המציאות או לשקף אותה?

סיכום מאמר 4 -הגוף הרזה — הגוף השמן
לקוח מתוך "עיצוב הגוף וחיטוב הזהות: ייצוגי הגוף בטלוויזיה המסחרית"

האסתטיקה של הגוף הרזה מהווה ערך מרכזי בתרבות המערבית בת זמננו. בשיח הפופולארי, ולאחרונה גם בשיח המחקרי, מוקדשת תשומת לב רבה לאסתטיזציה של הגוף הרזה ושל פרופורציות מסוימות בין חלקי הגוף השונים, כמו כן עידודן של דיאטות ועיצוב הגוף באופנים אחרים. אידיאל הרזון נשזר בתהליכים החברתיים והתרבותיים המקודמים באמצעות מבנים וסוכנים חברתיים כמו תעשיות האופנה והקוסמטיקה, להן שותפים אמצעי תקשורת ההמונים כיצרני הייצוגים של הגוף בכלל, והגוף הנשי בפרט.
כבר לפני כמאה שנים נטען כי הגוף הנשי הרזה הפך לסמל יופי בשל אי כשירותו לעבודה דבר זה מסביר כיצד החברה מַטְמיעה באמצעות תהליכי חיברּות הרגלים גופניים, המייצגים את האידיאולוגיה המקובלת על המעמדות השולטים. רק בני המעמדות הגבוהים מעודדים את צאצאיהם, באמצעות הונם הכלכלי, לפעילויות לטיפוח גופם, שהנורמה החברתית מגדירה אותו כנאה. כלומר, בעלי ההון יוצרים את הטעם, קובעים את כללי האסתטיקה ועושים בה שימוש לשימור ולקיבוע הריבוד החברתי.
גוף ממושמע וממושטר שכולם שואפים אליו, מעיד על התהוות אישיות צייתנית וקונפורמית, אותה החברה המודרנית מעודדת. הקפדה על משקל נמוך מהווה רק אחת ההנחיות שהפרט משועבד להן.

המערכת הכלכלית הקפיטליסטית מגייסת את הדימוי הגופני הנכסף לצורך הנעת גלגלי הצרכנות, התעשייה מייצרת מוצרים שנועדו לשם שיפור המראה הגופני. על מנת להגביר את מכירותיהם מטפחת אידיאל גופני בר–ביצוע כביכול בעזרת הפצת דימויים תקשורתיים, למשל בפרסומות. מאמצע המאה ה–19 התגבשה בחברה המערבית דעה שלילית ביחס לגוף שמן, שהוא מרושל ובלתי מטופח ונתפס כמייצג עצמי עצל ובלתי ממושמע. הגוף הטוב והראוי, לעומתו, הוא חלק, רזה ושרירי. 'אידיאל הרזון' נתפס בו–זמנית כעמוד–תווך אידיאולוגי של התרבות המערבית, אך לא פחות מכך גם כאתר סמלי של הקונפליקטים החברתיים המצויים בו ומהווה חלק ממרקם היחסים הפטריארכליים.

הגוף הרזה נתפס כמקושר עם הצלחה אישית, מקצועית וחברתית ויכולת שליטה עצמית. אמצעי תקשורת ההמונים משעתקים ומטפחים את המרובע הסטריאוטיפי: רזון, יופי, הצלחה ובריאות, ומנגידים אליו את הגוף השמן, המלּווה בחוסר שליטה עצמית, כשלון ובריאות ירודה.

מחקרים רבים מצביעים על התקשורת כמשפיעה בתהליך יצירת הזהות והגדרת דימוי הגוף, ובאופן עקיף מעודדת לאמץ אידיאל של גוף רזה כאידיאל ריאליסטי בר–ישום, וזאת במיוחד בנוגע לבנות ולנערות. התקשורת נוטה ליצור תמונה של נשיות מושלמת שהיא רזה, נטולת שיער ומבּושמת. המדיה מייצרת תמונה הרחוקה מן המציאות היומיומית של רובנו, אומנם אנחנו נוהגים תכופות לעסוק בסוגיות של אכילה, פעילות גופנית ודיאטות, אך יחד עם זאת, בעלי הגוף השמן טרם 'יצאו מהארון', כלומר מתקשים לתרגם את חזותם הגופנית למישור המילולי.

הקשר של המאמר לעבודתי-
המאמר הגוף השמן הגוף הרזה,מתקשר לנושא עבודתי מאחר ובמאמר זה מוצגת הטענה כי לגוף הרזה קיים קשר ישיר להצלחה אישית, מקצועית וחברתית. אידיאל הרזון התפחת במידה רבה בשנים האחרונות ואחד הגורמים לכך הן פרסומות הטלוויזיה, אותן אני חוקרת בעבודתי. נאמר במאמר כי התקשורת מעודדת לאמץ אידיאל של גוף רזה כאידיאל ריאליסטי בר ישום- במיוחד בנוגע לנשים ונערות צעירות,כל זאת במטרה לעודד את המכירות של תעשיית הטיפוח,האופנה הקוסמטיקה. בעבודתי חקרתי את הדימוי הגופני של הנשים המככבות בפרסומות השונות,ומתוך החקר אני מסיקה כי כך הדבר במציאות.

סיכום מאמר 5- היופי כתוצר של פרקטיקה תרבותית
לקוח מתוך "עיצוב הגוף וחיטוב הזהות: ייצוגי הגוף בטלוויזיה המסחרית"

הגוף האנושי המוצג בטלוויזיה המסחרית בישראל כיום איננו חורג מן המכלול הסטריאוטיפי המקובל בתרבות המערבית. הייצוג הטלוויזיוני של הגוף מבטא ומשקף את המגמה המתעצמת של פיתוח תרבות ההערצה העצמית והעיסוק האינטנסיבי בַאני תוך כדי שיעֲתּוקה והנצחתה. תרבות זו היא תוצר של תהליכים סוציו–היסטוריים הנובעים, בין היתר, מן העושר החומרי, המאפשר לנו להפנות ולהקצות משאבים רבים — בראש ובראשונה כסף וזמן, שהינם זְמינים הרבה יותר לצרכים אלו מאשר בעבר — בטיפוח הגוף ובהאדרתו. לכל אלו נוספת המגמה לראות בַנעורים את חזות–הכל: הנעורים — המבוטאים בגוף חטוב, מוצק ונקי מפגמים — הפכו זה מכבר לאתגר ולחלום עבור כלל בני החברה. הטלוויזיה ממלאת תפקיד כפול בהקשר זה: מחד גיסא, היא משמשת כבמה המרכזית, שעליה מוצגים הטעמים והסגנונות הרווחים במציאות החברתית; מאידך גיסא, הטלוויזיה מושכת אחריה את רובנו ואנו מחקים את המוצג בה. אנשים עם צבע עור, מבנה ומשקל 'לא תקניים', ובאופן מיוחד לקויות גופניות, מוכחדים סמלית כמעט לחלוטין. במיון הדמויות הנוכחות על מסך הטלוויזיה לדמויות אמיתיות ודמויות בדיוניות נמצא כי מרבית כהי העור, השמנים והקשישים הופיעו כדמויות אמיתיות בתוכניות של חדשות, תעודה ותוכניות אירוח. 

עלינו מוטלת החובה לטפח את המראה הגופני שלנו עד תום, אבל ההצלחה בעולם האמיתי איננה נגזרת מן העבודה המושקעת בטיפוח הגוף. כלומר, המסר של האדרת הגוף המושלם עיצוב הגוף וחיטוב הזהות, נסדק באמצעות הדמויות המאתגרות אותו, ולמרות זאת הן נוכחות באופן בלתי משתמע לשתי פנים על המרקע הטלוויזיוני כמו–גם במרחב הציבורי בכלל. 

בפרסומות, בין אם הן מיובאות ובין אם הן יצירות מקור, פגשנו לעיתים ייצוגים משמעותיים לבעלי גוף חריג. כהי עור זוכים לייצוג די בולט כאשר הם ממלאים תפקידים של משרת או יליד פראי. הם בבחינת יצורים אקזוטיים, העלולים להפוך מאיימים ולאלימים. השמנים שהבליחו מדי פעם ניתנים לסיווג על פי שני טיפוסים: הליצן המגוחך והטיפוס המאיים. 

גם זקנים מככבים בפרסומות שנועדו לשעשע את הצופים ולעודדם לצרוך מוצר או שירות, אם כי מצאנו פרסומות שבהן דווקא זקן או זקנה מטופחים שימשו כלים לקידום מכירת מוצרי קוסמטיקה וטיפוח הגוף. נכים לא הופיעו בפרסומות מסחריות, אלא רק בתשדירים שנועדו לקדם פעילות עמותות חברתיות או לעודד תרומות. 

בניתוח היחסים ההדדיים בין המימדים השונים של הגוף לבין עצמם, ובינם לבין משתנים אחרים, עולה חשיבותו של משתנה המיגדר. בניגוד לגברים ,נשים אמורות להיענות ולציית לסטנדרטים מחמירים לשמירה על משקל נמוך; הן נדרשות לעבד ולצבוע את שערן ולנקוט בפרקטיקות שונות של עבודה על הגוף כדי לשמרו בתוך התבנית, שהתרבות מגדירה כנאה וראויה.

הקשר של המאמר לעבודתי:
מאמר זה עוסק בייצוג של קבוצות חברתיות שונות במדיה הטלוויזיונית ובפרסומות. המאמר מציג את הטענה כי ברוב המקריים הייצוג של קבוצות החברתיות אשר לא עונות על הסטנדרטים של אידיאל היופי המקובל יהיה מועט. קבוצות חברתיות כמו כהי עור,נכים וזקנים יופיעו על במדיה הטלוויזיונית לא לעיתים תכופות. מאחר ואידיאל היופי בו אני עוסקת בעבודתי מתקשר באופן ישיר לייצוגם של קבוצות מיעוט בחברה הישראלית מצאתי לנכון כי מאמר זה מתקשר לעבודתי ולחקר שאני עורכת.

בביליוגרפיה:
כתבות:
"אידאל היופי הנשי לאורך ההיסטוריה"-"mako"
"בובת ברבי מזיקה יותר ממה שחשבתן"-"salona"
"איך להגיד לי שרזיתי נחשב כמחמאה"-"mako"
"כולם החמיאו לי על הרזון אבל הוא נבע מהמון סבל"-"mako"
"מתי נפסיק להתעסק במשקל של נטע?!"-"ישראל היום"
מאמרים:
"הנשים ואופן הצגתן בטלוויזיה"-אתר מגמות טכנולוגיות תקשורת
 "נשים כחפצים: דימויים של גברים ונשים בפרסומת הישראלית"-מטח
"תקשורת המונים:תאוריית הבניית המציאות"-טקסטולוגיה
"הגוף השמן-הגוף הרזה"- עיצוב הגוף וחיטוב הזהות: ייצוגי הגוף בטלוויזיה המסחרית
"היופי כתוצאה של פרקטיקה תרבותית"- עיצוב הגוף וחיטוב הזהות: ייצוגי הגוף בטלוויזיה המסחרית